חנוכת אבן הפינה לישיבה החדשה של דודי, אחי אבי.

זמן כה רב ציפינו לאירוע זה, ועד מה ביקשנו לקחת בו חלק. אך משמים נתגלגלו הדברים אחרת, ובאותו זמן שהינו בחוץ-לארץ. מתוך שהבין את אכזבתנו, דאג דודי לשלוח לנו קלטת של הטקס. כך נוכל לחוש במידת מה כאילו אף אנחנו היינו שם. צפינו בצוותא בקלטת, מתפעלים מן ההשקעה
העצומה של מארגני האירוע. שורות-שורות של כסאות לבנים בוהקים ניצבו בשטח, כחיילים במסדר. על רקע הצבע האחיד, הבחנו בכסא יוצא דופן, שחור בצבעו. היה זה כסא מהודר, שהובא במיוחד לכבודו של סבא גוטליב אבי המשפחה.

צפיתי בהמון אדם שנאסף לרחבה סביב בימת הכבוד, בפנים מאירות ותוך כדי שיחה ערנית. עקבתי אחר הרבנים התופסים את מקומם על הבימה, ובקהל ההולך ומתיישב. ואז, הגיעה העת לחלקו העיקרי של הטקס: הנחת אבן הפינה. הנה שוב דמותו של סבא גוטליב, את חפירה בידו, מונף בתנועת ניצחון. ראיתיו בוחן את הקרקע שלרגליו בטרם יחפור. ובעוד האת ננעץ שוב ושוב בקרקע, יכולתי להבחין בשפתיו הנעות של סבא; הוא מלמל שוב ושוב. התאמצתי לקרוא את שפתיו, אך ללא הצלחה. מה רבה היתה סקרנותי; הבטחתי לעצמי לברר את הדבר ויהי מה.
בפגישה הקרובה עם הדוד יצחק, העזתי ושאלתי אותו, האם יודע הוא מה לחש סבא באותם רגעים. ניצוץ הופיע בעיניו של דודי, והוא השיב לי, יוני, אף אצלי התעוררה שאלה זו בדיוק, כאשר הבחנתי בסבך הממלמל שוב ושוב במהלך הטקס. לכן, עם סיום הנחת אבן הפינה, פניתי ושאלתי אותו לפשר הדבר".

"הייתי אז אברך צעיר בן עשרים ושלוש, כאשר הגיעה אלי שיחת הטלפון", פתח סבא את סיפורו. "באותו זמן, הקדשתי חלק מזמני ללימוד הנהלת חשבונות, בתקווה לפתוח משרד עצמאי לכשאסיים את לימודי. זמן קצר לפני-כן נשאתי אישה, וכעת היה עלי לחשוב על עתידי ועל עתיד משפחתי.
"זכורני", המשיך סבא, "כיצד ניגשתי לבחינה המסכמת, וכמה קשה היה להצליח בה. אך שלטתי היטב בחומר וזכיתי בציון מעולה. שבתי הביתה  במצב-רוח מרומם. ההרגשה הייתה נהדרת: להצליח בבחינה אליה התכוננתי שעות כה רבות!
"מיד בכניסתי הביתה, צלצל הטלפון. היה זה אחי הבכור, שהתקשר מציריך שבשוויץ. הוא, עם שני אחים נוספים המבוגרים ממני, היגרו שניםקודם-לכן לשוויץ, וברבות הימים עלה בידם להקים בעצמם בנק משלהם!
באותה תקופה בה התקשר אלי, היה מצבו של הבנק מבוסס ויציב, והוא נחשב לסמל ומופת לבנקאות שוויצרית במיטבה.
"'הלו, קונראד!" נשמע קולו של אחי מעבר לקו, צלול וברור, ממש כאילו שהינו בחדר אחד.
"'שלום וברכה', השבתי לו, והוא מיהר לברכני, 'מזל-טוב!'
"'מזל-טוב על מה?' שאלתי, מעמיד פנים כאילו איני מבין את כוונתו.
תשובתו לא אחרה לבוא: 'מה זאת אומרת על מה? עברת את הבחינות וכעת הנך מנהל חשבונות מוסמך – לכל הפחות, כך דיווחו לי המקורות שלי'.
"הודיתי באשמה בחיוך נבוך, והוא מסר לי עד כמה גאים בי כל אחי. 'אני מתקשר אליך ובפי הצעה מיוחדת מאוד', המשיך ואמר. 'לא רבים האנשים על פני כדור הארץ הזוכים לקבל הצעה מעין זו'.
"'על מה הנך מדבר?' שאלתי.
"'נו, כעת, לאחר שהנך מנהל חשבונות מדופלם', אמר אחי, 'ברצוננו להזמין אותך לבוא להתגורר בשוויץ ולהצטרף אלינו כמנהל מחלקת ניהול החשבונות החדשה שלנו, אשר אנו מתכננים להקים במיוחד עבורך.
זוהי הזדמנות של פעם בחיים', המשיך בהתלהבות. 'אחרי ככלות הכל, כמה צעירים בני עשרים ושלוש מכיר אתה, שיש להם הזדמנות להצטרף כשותפים בבנק שוויצרי, ולנהל בו מחלקה?'
"'אה…' השבתי בקול שקט, מנסה למצוא את המילים המתאימות כדי להסביר לו, שיהיה עלי לסרב להצעה מפתה ויוקרתית זו.
"'הבט', פתחתי, תר נואשות אחר הניסוח הנכון. 'אל נא תטעה לרגע לחשוב שאינני מעריך נכוחה את הצעתך, הצעה שהיא יותר מנדיבה…'
"'כן', קטע אחי את דברי. 'ידענו שנפתיע אותך. אבל יודעים אנו גם כמה קשה אתה עמל לפרנסתך בשנים האחרונות, ואנו סבורים שמגיעה לך ההזדמנות הזו'.
"'ובכן', המשכתי, 'העניין הוא, שאינני בטוח כלל כי אוכל לקבל את הצעתך המדהימה, חרף הכרת הטוב הגדולה שאני חש כלפיך על-כך שהעלית אותה'.
"'מדוע לא?' שאל, כשנימת עלבון נשזרת בקולו.
"החלטתי שגילוי לב יהיה הגישה הטובה ביותר. 'הבנק פתוח שבעה ימים בשבוע, נכון?' הפניתי אליו את שאלתי.
"'נכון, ומה בכך?' השיב לי בהתרסה.
אוי, הצטערתי בתוך תוכי, עד כמה רחקת, אחי!
"'הבעיה היא,' הסברתי לו, 'שאינני עובד בשבת. מעולם לא עבדתי בשבת, ואין בכוונתי לעשות זאת כעת, כאשר סיכויי להשיג עבודה הם טובים למדי'".
"מעברו השני של הקו נשתתק הקול. המתנתי בדומיה, מקווה שהוא יבין, אולי אף יציע לי עבודה שלא תחייב אותי לעבוד בשבת. אך לא. התפרצות נזעמת איימה לקרוע את עור התוף שלי. בליל של מילים המעידות על המרחק הרב בינינו.

"'מה?!' הוא שאג לתוך פומית הטלפון שלו. 'האם רצונך לומר שאתה מסרב להצעת העבודה של המאה, והכל בגלל חוקים מיושנים בני אלפי שנה? היצאת מדעתך לגמרי? האינך מבין שאנו חיים במאה העשרים, ולא אי-שם בימי הביניים?' וכך הוסיף להמטיר עלי אש וגופרית מבלי לעצור
לרגע כדי לשאוף אויר, עד כדי שהחילותי לדאוג לבריאותו.
"'כיצד הנך מסוגל לעולל זאת לנו – אחיך? לנו אכפת ממך, ואתה יורק בפנינו? אנו רוצים שתצטרף לעסק המצליח אותו הקמנו במו-ידינו, ואתה פשוט מפנה עורף?' ניסיתי להרגיע אותו, אך כל נסיונותי עלו בתוהו.

"'קונראד', אמר לבסוף בקול צונן כקרח, 'הסכת ושמע: לא תינתן לך הזדמנות שנייה. עליך לבחור בינינו – אחיך והעסק שלנו – או השבת היקרה לך. הבחירה בידיך. אך אל תבוא להתחנן בפנינו ביום מן הימים, כשלא תהיה לך עבודה ותזדקק לתמיכתנו!' הוא המתין מספר שניות לתגובתי;
לא עניתי. אחרי ככלות הכל, מה יכולתי לענות?
"'טוב, בסדר', הכריז בנימה פסקנית. 'אם כך אתה רוצה שיתנהלו העניינים, אל תוסיף להתקשר אלי! השמעת? הצעת לעצמך מיטה, כעת אתה רשאי לשכב לנוח בה!' ובאומרו דברים אלו טרק את השפופרת.
בכך נותק הקשר בינינו למשך עשרים שנה, למרבה הצער. באשר לי, התבססתי במקצועי כמנהל חשבונות המתפרנס בכבוד. נכון, לא התעשרתי, אך תמיד עלה בידי 'לגמור את החודש', אם לא מעבר לכך. אין צורך לומר כי המשכורת שלי כלל לא התקרבה לסכום אותו עשוי הייתי להרוויח, לו
נעניתי להצעתו."

אכן, המידע החדש אליו נחשף הדוד יצחק היה רב ענין: לאביו נקרתה הזדמנות להתעשר בסדר גודל מרשים, והוא סרב לה.
"עשרים שנה לאחר אותה שיחת טלפון גורלית, הגיעה אלי שיחה נוספת מאחי הבכור", המשיך סבא לספר. "השבתי לשיחה בחדר העבודה שלי.
'מדבר קונראד,' אמרתי בתגובה לשאלה שלא נשאלה.
"'קונראד', הוא אמר, 'זמן רב עבר, רב כל-כך'.
"'רב מדי', הסכמתי.
"'קונראד', הוא אמר לאיטו, ובאוזני הצטלצל קולו של אדם שבור. 'אני רואה את יומי האחרון קרב ובא. מה מאד הייתי רוצה לראותך בטרם אמות.
יודע אני, אין זו בקשה קטנה, אחרי מה שקרה בינינו לפני עשרים שנה, אך עבורי תהיה זו הגשמת משאלת חיי – לראותך עוד פעם אחת. החושב אתה כי תוכל… תוכל לבוא לכאן, לשוויץ, לביקור? לו יכולתי הייתי מגיע אליך בעצמי, אך הרופא אסר עלי זאת מכל וכל. ואם בקשתי נראית לך מוגזמת…'
קולו גווע במבוכה.
"'מובן שאגיע', אמרתי. 'חשוב לי מאד לשוב ולראותך'.
"הזמנתי כרטיס", אמר סבא, "לטיסה המוקדמת ביותר האפשרית, ולא עבר זמן רב עד שמצאתי עצמי במטוס של חברת 'סוויסאייר' בדרכי לציריך,

מתבונן בהשתאות בנוף המדהים הנפרש תחתי מבעד לחלון המטוס. נחתתי בשדה התעופה, עברתי את ביקורת הדרכונים ללא תקלות, ואך יצאתי מאולם הנוסעים, הבחנתי באדם שהמתין לי כדי להסיע אותי במכוניתו לביתו של אחי. הדלתות האוטומטיות נפתחו, ואנו יצאנו אל האוויר השוויצי הצונן. הרחובות בהקו בניקיונם, ולאורכם נשתלו גנים מסוגננים, הנהגים היו אדיבים וזהירים. אך עבורי, הכל היה קר ומנוכר; חשתי שהגעתי למקום חסר לב.
"לפי הנסיעה המתארכת, הסקתי כי אחי מתגורר במרחק רב מהעיר.
חלפנו על-פני עדרי בקר הרועים בנחת באחו הירוק. מעלינו נפרשו שמים כחולים מנוקדים בעננים לבנים דמויי פקעות של צמר. לאחר כשעה, יצאנו מהכביש המהיר והמשכנו בדרכים צדדיות ומפותלות, עד שלבסוף הגענו לכביש ארוך וציורי. משני עבריו צמחו עצים גבוהי צמרת, ענפיהם מתנועעים בדומיה ברוח ההולכת ומתחזקת. האחוזה אליה הגענו הייתה מוקפת גדר עץ צבועה לבן בוהק, והמקום כולו היה מכוסה משטחי דשא רעננים, גזומים היטב. שלטים המכריזים על שטח פרטי הוצבו לאורך הנתיב.

המכונית הגיעה לקצה כביש הגישה ונעצרה בחזיתו של בניין רב מימדים, מלכותי, מוקף ערוגות פרחים מרהיבות עין. בתווך התיזה מזרקת מים את רסיסיה לכל עבר.

"עמדתי לפני דלת העץ הכבדה, שמצילת נחושת קבועה בה. הדלת נפתחה חרישית, בטרם הקשתי עליה, ומשרתת עוטה מדים מעומלנים קידמה את פני בברכה והזמינה אותי פנימה, לתוך 'הבית'. לא האמנתי למראה עיני: מסדרונות ארוכים מרופדים שטיחים רכים, גרם מדרגות לולייניות ונברשות בדולח… המקום היה ארמון של ממש. המשרתת נטלה את מעילי, ומשרת נוסף ליווה אותי לאגף מיוחד, שהוסב למעין בית-חולים בזעיר אנפין, עבור אחי. קול פסיעותי נבלע בשטיחים העבים, בעוד אנחנו חולפים על-פני חדרי שינה רבים, עד שלבסוף הגענו לחדרו. נקשתי על הדלת, וקול שזיהיתי בברור כקולו של אחי קרא לי להיכנס פנימה.

"לבי הלם בחוזקה; פסעתי בצעדים מהוססים לתוך החדר. הוא שכב במיטה מחופת אפריון, שניצבה בקצהו השני של החדר הגדול. בקיר הסמוך הבחנתי בחלונות צרפתיים גדולים, מעוטרים בווילונות המוסטים לצדדים וקשורים למקומם בסרטי סטן מבהיקים. סביב מיטתו ניצבו מכונות ומכשירים שונים ומשונים, וקול שריקותיהם וצפצופיהם מילא את חלל החדר. פניו של אחי היו חיוורים, כחושים, חסרי חיים; כמה רחוק היה מראהו מדמותו של הגבר רחב-הכתפיים והחסון אותו זכרתי מלפני שנים
כה רבות.
"הוא סימן לי בידו להתקרב אליו, ואני ניגשתי לצד מיטתו, חש עצמי שוב כאח הקטן, כאילו נמוגו השנים מאליהן ומעולם לא התרחקנו זה מזה.
"'נו, קונראד', אמר לי בקול צרוד ורועד, 'ספר לי על משפחתך, על ילדיך, על העסקים שלך. עלינו להשלים פער של שנים רבות!'
"'פתח אתה', אמרתי. 'תחילה רוצה אני לשמוע על חייך שלך'. והוא סיפר," המשיך סבא. "מה אומר ומה אדבר? הסיפור היה עגום למדי. הוא דיבר על שלושת ילדיו. הם גדלו בעושר לא-יאומן וניהלו אורח חיים הרסני.
שניים מהם נפטרו טרם זמנם; הבת השלישית עזבה את הבית לא מכבר.
היא עברה להתגורר בהוואי הנידחת והתרחקה מן האידישקייט ככל שניתן.
הדברים היו נוגים כל-כך; לבי נשבר בקרבי על אחי, אדם שכל חייו נאבק כדי להצליח, ובדרכו הפסיד כל מה שחשוב באמת בחיים. ואז הוא פנה אלי וביקש, 'כעת, ספר לי אתה על משפחתך'.
"האמת היא, שהייתי מסופק מה כדאי לספר לו, ביודעי כמה עגום מצבו.
אך הוא באמת רצה לדעת. אז סיפרתי לו הכל על המשפחה, והצגתי לו תמונות של כל ילדי ונכדי. הנה בני הבכור, רב בקהילה חשובה, יחד עם ילדיו ונכדיו. והנה בני השני, ראש ישיבה בחלק אחר של העולם, יחד עם משפחתו ותלמידיו. לבסוף, הזכרתי את בתי הצעירה מכולם, המתגוררת
בבני-ברק ומגדלת בשמחה משפחה גדולה, בלי עין הרע.
"אחי שכב לו במיטתו ובעיניו נצנץ מבט משונה ביותר. קולו רעד כשאמר, 'קונראד, ניצחת, ניצחת'. אז הסב את פניו ודיבר בקול שקט, ולפתע התברר לי כי מישהו נוסף עמד שם בחדר כל אותו הזמן; הוא היה שקט כל-כך, עד כי לא הבחנתי בנוכחותו.
"'הנרי', אמר לו אחי, 'אנא הבא את הקופסא השחורה מעל שולחן העבודה שלי'. המשרת יצא מהחדר ולאחר דקות ספורות שב, ובידו קופסת עץ משוחה לק בצבע שחור כפחם. אחי התיישב במיטתו, פתח את סגר הקופסא והרים את המכסה. בתוך הקופסא היה מונח פנקס המחאות בכריכת עור, עליה מוטבע שמו באותיות זהב. הוא הוציא את פנקס ההמחאות ושלף מכיס חולצתו עט זהב יוקרתי, מסיר את המכסה בחגיגיות.
הוא הניף את ידו האוחזת בעט מעל ההמחאה הריקה, פנה אלי ואמר לי, 'ברצוני לקנות לעצמי חלק במשפחתך; רוצה אני להיות שותף להישגים שלך. שיהיה גם לי חלק ב'עסק' שלך. כמה זה יעלה לי?'
"נשארתי נטוע במקומי, המום, בעוד הוא מביט בי בעיניים של איש עסקים ממולח; אך כל שהצלחתי להוציא מפי בקול חנוק מדמעות היו המילים, 'צר לי עליך אחי… צר לי'".

"ואז", המשיך דודי לספר לי, "הבטתי בסבא ואמרתי, 'מה עצוב, מה מדהים סיפורך. אך אבא, מהו הדבר אשר אמרת כאשר חפרת באדמה תחת אבן הפינה? מה מלמלת לעצמך שוב ושוב?'
"וסבא השיב, 'אני חזרתי על פסוק אחד מן ההלל: אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. 'זהו, בני', אמר סבא – מדבר לעצמו יותר מאשר למישהו זולתו – 'זה בדיוק מה שאמרתי. וככל שהמשכתי לחפור, כך קיבלו המילים משמעות עמוקה יותר'".
כפי שנשמע מר' יוני המילטון
(השמות שונו)

נחמן סלצר הוא סופר ומנצח מקהלת הילדים שירה חדשה